אישור תיקון
בשעה טובה הלכתי לקחת את המכשיר הסלולארי המתוקן. נתתי אותו לתיקון בסניף בבני ברק בשישי שעבר והלכתי היום לאסוף אותו. המכשיר היה מוכן לאיסוף כבר ביום שני אבל לא היה לי זמן ללכת. מה גם שבני ברק ביום שישי זה כיף. ריחות של אוכל וכו'.
הביקור בסניף של פרטנר הוכיח לי שוב מדוע רצח החינוך הממלכתי (חוק נהרי, תקצוב מוסדות חינוך עצמאיים ושאר ירקות) הוא אחד הפשעים הגדולים ביותר של העשורים האחרונים.
וזה הסיפור.
בכניסה לסניף עומד מכשיר ממוחשב שמנתב את הלקוחות לעמדות המבוקשות. אתה מתבקש להקיש את מספר המנוי שלך ולצידו עומדים שלושה כפתורים: אישור, תיקון ומחיקה.
לפני בתור עמדו בחורה (בת 18?) ואמה. חרדיות (אני מניח. אל תתפסו אותי עכשיו בחלוקה לזרמים) שבמשך חמש דקות לא הצליחו להבין מה עליהן לעשות. הבת הקישה את מספר המנוי ולאחר מכן לחצה על "תיקון" כי רצתה למסור את המכשיר לתיקון. הכפתור "תיקון" מן הסתם מוחק את הספרה האחרונה שהקישה. כל אדם בן 18 במדינה סמי מערבית במאה ה-21 אמור לדעת את זה.
וכך במשך חמש דקות נמחקה לה הספרה 3. היא זעמה. "העכבר כאן מקולקל". נציג שירות הגיע והראה לה שיש להקיש "אישור".
אחריה (כלומר, הוא בכלל היה לפניה אבל גם לא הסתדר עם המכשיר והלך לקרוא לנציג) הגיע לעמדה אדם מבוגר (שנות הארבעים בואכה חמישים לחייו) שגם לא הבין מה עליו לעשות. הוא בכלל רצה לאסוף מכשיר מתיקון. הוא לא הביא עימו פתק, מכשיר חלופי או את מספר המכשיר אותו רצה לאסוף. פשוט רצה שיתנו לו את המכשיר שבנו מסר לתיקון (בסניף אחר. עיר אחרת. אבל היי, אל תיתפסו לקטנות).
ואני מניח שאלה רק שני סיפורים מתוך רבים אחרים שמתרחשים מדי יום.
רק אלוהים יודע, באמת שרק הוא, מדוע מדינת ישראל מתעקשת לתקצב מוסדות חינוך עצמאיים אשר מחנכים לאחור במקום קדימה. אתם יודעים מה, שיחנכו להווה ולא לעתיד. רק אווילים גמורים (ופוליטיקאים תאבי בצע) מסוגלים לחשוב שלא צריך אנגלית, מתמטיקה בסיסית וכישורי מחשב בסיסיים. תמיד אפשר לקרוא לנציג.
קריאה נוספת:
שני שליש מילדי המדינה יתחנכו במוסדות לא ציוניים
יולי תמיר טובחת בחוק החינוך הממלכתי
כולנו פראיירים, אבל באמת
שלומי לחיאני קובע מה ילמדו ילדי בת ים
מריץ FireStats