הפוסט הזה היה צריך להתפרסם לפני כמה שבועות לפחות אבל עקב האירועים האחרונים בחיי האישיים, פשוט לא הצלחתי למצוא את הזמן ואני שולח את התנצלותי הכנה להדס מטס.

כחלק מהעבודה שלי בבלינק אני מנסה לשלב מותגים בבלוגוספירה. פה מזמין בלוגרים לסרטי קולנוע, שם מפרגן להם צ'ופרים מוזיקליים. זה טבעי שאיענה בחיוב להצעתה של הדס מטס, הסופרת שיצרה את "תאונת עבודה". מטס שלחה לי את הספר בתמורה לכתיבת ביקורת בבלוג.

זה היה ניסוי מעניין. לא הרבה פעמים יוצא לבעלי מקצוע להיות בצד השני של הכביש. לפעמים מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות אבל העדפתי לעשות משהו אחר במקום להעלות פוסט וכך הפכתי להיות בלוגר מעצבן. בלוגר שגורם למתחים אצל הצד שמפרגן לו צ'ופרים. בלוגר שלא עומד בהסכמים. הייתם מצפים שהחוויה הזו תשנה את ההתייחסות שלי לבלוגרים כמוני. ובכן, היא לא.

אבל זה כבר דיון למקום אחר. התכנסנו כאן לטובת הביקורת.

שלום גוטמן הוא בוס תככן ומרושע שמזלזל בעובדיו, משפיל אותם, ומנהל רומנים בעבודה. כישרונו הבולט הוא היכולת לחלוב מאנשים מידע, ולהשתמש בו כדי לפגוע בהם ולסלול את דרכו מעלה. כשמתגלית גופתו במשרדי החברה, המשטרה מסווגת את המוות כתאונה.
חני, מנהלת רשת המחשבים בארגון, מתקשה להאמין שאיש שנוא כמו גוטמן ימצא את מותו בתאונה, ומחליטה לחקור בעצמה את המקרה.

זו עלילת הספר. בגדול, אני חייב לומר שהדמות של חני עצבנה אותי למדי ומצאתי את עצמי מעודד את הרוצח, מי שזה לא יהיה. ממש רציתי שחני תירצח בעצמה. למה היא עצבנה אותי? או, זו שאלה עם כמה תשובות.

ראשית, היא הכניסה אותי למתחים לא רצוניים. מי ידע שמנהלי רשת יודעים כל כך הרבה על מה שמתנהל במחשב המשרדי שלנו? שנית, היא יותר מדי נוירוטית ואני אומר את זה כבחור שפעם היה נוירוטי. שלישית, יש באמת אנשים שמדברים כמו חני? הספר כתוב בשפה קולחת אבל היה לי קצת קשה להפנים שיש באמת אנשים שמדברים ככה. מצד שני, אני לא מנהלת רשת שמנהלת סוג של חיים כפולים והקשר שלי לטכנולוגיה הוא מקרי בהחלט כפי שמקורביי יעידו.

"תאונת עבודה" הוא ספר קליל שלא יותיר על הקורא רושם ארוך טווח אבל הוא קריא בהחלט. התפניות השונות בעלילה היו מפתיעות לעיתים ודאגו לשמור על עירנותי גם כשהייתי בטוח בשמונה טריליון אחוזים שאני יודע מי הרוצח. וכמובן שלנצח אזכור את הפרק שגרם לי לצמרמורת ולרעידות קלות במיטה. מצד שני, אני מפחד מכל דבר אז אני לא פונקציה.

היה נחמד לשם שינוי לקרוא ספר ישראלי שלא עוסק ישירות או בעקיפין בדיאלוג הישראלי-פלסטיני או ביוצאי קיבוצים מרירים שסוחבים סיוטים מחדר השינה המשותף ולכן לא מנהלים זוגיות מוצלחת אלא מתמקד לשם שינוי בשגרה אפורה ומשעממת למדי של הישראלי הממוצע. היה נחמד לגלות שהומור משרדי קלוקל נמצא בכל מקום והכי נחמד היה מבחינתי כמובן לראות סופרת שמפיצה את ספריה בבלוגוספירה (אבל זה לא ממש קשור לביקורת נטו על הספר).

"תאונת עבודה" הוא לא אפוס היסטורי מרגש שיגרום לכם לחוסר שינה בלילות. "תאונת עבודה" לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. "תאונת עבודה" הוא ספר קליל ונוח לקריאה.

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 15 ביוני, 2008 בשעה 20:54 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.