מיום ליום מתברר שעולם הערכים שלי שונה לחלוטין מעולם הערכים של רוב תושבי ישראל. מדהים. טוב, לא ממש. אבל מטריד. ככה זה כשאצלנו אתה קודם יהודי ו/או ישראלי לפני שאתה בן אדם.

הסיפור של החיילים הרוקדים בחברון ממשיך להטריד אותי. בעיקר מטרידה אותי התגובה הישראלית הממוצעת. קצת מזעזע לראות עד כמה לא ממש אכפת לנו מהאחר כל עוד אנחנו שורדים ולנו טוב. מה זה משנה אם מי שסובל הוא יהודי או ערבי? העיקר שזה מישהו אחר.

כך למשל לרוב הישראלים לא הפריע שהריקוד המפורסם נערך בארבע לפנות בוקר. כאילו הישראלי הממוצע לא מתעצבן כשמתיישבת לו חבורת נערים מתחת לחלון ומעוררת מהומות. אבל למי אכפת מזה. הריקוד היה בחברון. והעיר ערבים. הם ככה אנשים סוג ב'. לכו תדעו, אולי הם בדיוק היו עסוקים באיזה פולחן אנטי יהודי. ובכלל, חברון שלנו מאז ולתמיד. כל כך קל ומהנה לדרוס ברגל מלאה ביבלות את הערבים. ארבע לפנות בוקר, מוזיקה בקולי קולות ולישראלי הממוצע זה נראה נורמלי לגמרי.

נו בטח נורמלי. כמה פעמים שמעתם ביומיים האחרונים את הצירוף "משובת נעורים"? אח, פעם היו זמנים. בכלל, גם עכשיו יש זמנים. הרי הריקוד הזה הוא רק הלצה. ותיקי צה"ל ופרשני הבטחון דואגים לספר שבעבר החיילים נהגו לפלוש לפרדסים. אפילו משה דיין פלש ונתפס. איזה צחוק. איזו בדיחה. לא ידועה זהות בעלי הפרדס. אולי יהודים שלא ממש היה אכפת להם לפרגן תפוז למי שמקריב את חייו למענם. כך או כך, השורה התחתונה זהה: אין כבוד מינימלי לרכוש האחר ולמתחם בו האחר מתקיים. העיקר אני ואני ואני.

למי שאכפת מהאחר ומזכויותיו קוראים "צדקן" ו"שמאלני קיצוני" במקרה הטוב. בחיי שאני מעדיף להיות צדקן ולגור במקום בו אנשים מכבדים את האחר על כל המשתמע מכך.