(דיסקליימר לנודניקים: הפוסט הזה לא מדבר על מקומות עבודה מעברי)

הגעתי למסקנה שחרא מושך חרא. כלומר, שאדם מגעיל ימשוך לסביבתו אנשים מגעילים אחרים.

אין לי דרך אחרת להסביר את זה.

יש חברת אינטרנט אחת, כלומר, חברה שפועלת באינטרנט (אין כזה דבר בעצם "חברת אינטרנט"). לחברה הזו יש עובדים (מן הסתם) והם פעילים באינטרנט (כצפוי).

העובדים כותבים בלוגים, עושים לעיתים מיקרו בלוגינג ובקיצור - פעילים 2.0.

אבל הם מטונפים.

הם באמת אנשים מגעילים. אני לא מצליח לזכור התבטאות וירטואלית אחת שלהם שהייתה חיובית או סימפטית.

למעשה, פרט למנכ"ל (שהוא גם פעיל 2.0 וכו'), כל היצורים האחרים ממש מטונפים.

אתמול למשל נתקלתי באיזו מישהי שכתבה כמה וכמה טוויטים והייתה מעצבנת ואף מעצבנת מאוד. בדקתי היכן היא עובדת וגיליתי שהיא עובדת באותו המקום בו עובדים המטונפים האחרים!

WTF?

יום לאחר חידוש הדומיין של גרייפס (ואוטוטו חגיגות שנתיים לגרגרן הכי מושי מושלם בבלוגוספירה) מעלים ב-ynet המלצות לבלוגדיי וכוללים גם את גרייפס.

האייטם הזה גורם לסכר להיפרץ. כבר כמה ימים שגרייפס מתקרב ל-300 משתמשים (כלומר אנשים שמשתמשים בגרייפס כקורא רסס מקוון) והיום גרייפס חצה את קו ה-300 (חשוב להזכיר את האייטם בדהמרקר שעלה לפני כשבוע שגם דחף קדימה).

תודה לכל מי שמבקר באתר ותודה לכל מי שכותב בלוגים.

תזכורת: באוקטובר 2007 גרייפס הגיע ל-200 משתמשים.

ובכן, עכשיו כשהסוד הגדול של "היפים והאמיצים" התגלה וכולם יודעים שפאם המטורללת היא זו שניסתה להרוג את אריק, נדמה שאפשר להיות רגועים.

לא! טעות היא בידכם!

הדמות של פאם הייתה מאוד מיוחדת: בכל פרק היא הייתה מציגה מאפה אחר תוצרת בית. ואיך היא הרעילה את אריק? באמצעות מאפה הלימון שלה!

תזכורת: בפברואר 2008 ביקרתי על סט הסדרה ואלי מילס, השחקנית שמגלמת את פאם, העניקה לי את המאפה היומי של הפרק שצולם: פאדג' קרמל!

האם חיי בסכנה? האם גם איכנס לתרדמת?

(בתמונה: פאדג' קרמל תוצרת לוס אנג'לס)

(בסרטון: התחרפנות קודמת תוצרת פאם)

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=afivCV8MOuE[/youtube]

טוב, זה ממש נדוש, קיטשי, צ'יזי ומיותר ברמות אבל בשעות האחרונות אני ממש מזדהה עם הפזמון בשיר המנצח של ישראל בר-און (חוץ מהקטע של הלאהוב את ווליום כנרת. אני שונא מתבגרים כזכור).

אז נרים כוס יין לחיי חיים בריאים יותר
אז נרים כוס יין לחיי חיים אמיתיים יותר
ונשתה לחיי החיים החדשים שלי

יואו, זה ממש עלה לי בבריאות. אני לא מאמין שהקלדתי כזה טקסט צ'יזי. שוין, זה לא שכל הבלוג הזה הוא יצירת איכות.

בכל אופן, הפור נפל. התלבטתי בשבועות האחרונים מה לעשות. מצד אחד, חיפשתי עבודה חדשה במשרה מלאה ודי חששתי לצאת לדרך אחרת. מצד שני, השתעשעתי ברעיון הפרילנס שיאפשר לי לעבוד מהבית וגם לכתוב סופסוף את התזה.

כל הנסיונות שלי לברוח מהתזה כשלו. והבוקר, ממש הבוקר עשיתי את הצעד הסופי ובחרתי בנתיב השני. מצאתי מישהו שנותן לי צ'אנס. מה-1/9 אני פרילנס אינטרנט שמתעסק בתוכן. קצת מפחיד. קצת מרתיע. קצת מרחף באוויר. אבל אני באמת מאמין שיהיה טוב. וגם אם לא יהיה טוב, לפחות תהיה תזה.

העליה הצפויה של As the corn grows, אופרת סבון ממש גרועה או פארודיה ממש גרועה שמספרת את סיפורה של קייטי, אשה כעורה למדי שחוזרת למינסוטה לאחר שירשה את חוות דודתה שהתפגרה, היא פסקול די הולם לימים האחרונים.

(הימים האחרונים שלי, כן?)

האבטלה החדשה גרמה לי לשוב להתמכרות הכי כבדה שלי: יותר מהתאווה לאוכל, יותר מהתאווה לריאליטי - התאווה לאופרות הסבון.

וכך, כאילו שלא עברו שנים מאז נהגתי לצפות מדי יום בכל הסבוניות שמשודרות, חזרתי לעקוב בקפידה אחר מעללי ויקטור ב"צעירים חסרי מנוח" ונחרדתי לראות את שון מתרסק עם האופנוע לתוך כנסיה כדי למנוע את חתונתם של בל המעיקה ופיליפ החתיך ב"ימי חיינו".

חשוב להבהיר שההתמכרות החדשה-ישנה לא קשורה להתמכרות לסבוניה הכי מעולה, "היפים והאמיצים", בה אני נוהג לצפות מדי יום למרות שהסביבה הקרובה מסתכלת עלי בעין מוזרה (ואז מעריצה אותי בסתר כשהיא מגלה שזכיתי לטוס לסט הסדרה בלוס אנג'לס). מדובר כאן בהתמכרות רבתי. כל הסבוניות לווריד, ומהר.

למעשה, מצאתי את עצמי לא פעם (אלא פעמיים) אומר את המשפט הבא בג'יטוק לבלוגרית אחרת:

אני הולך לראות "צעירים חסרי מנוח" עם אמא שלי וחברה שלה

אלוהים, אני קייטי הכעורה!

(והכל יהיה בסדר כל עוד ויקטור ייכנס לכלא ומרלנה תצליח לברוח מהטירה של טוני דימרה)