לא רוצה להיות חבר שלך (וגם לא אצביע לך בבחירות)

6 במאי, 2008

כמה פעמים צריך לדחות בקשת חברות מאדם בפייסבוק?

ביקש פעם אחת, עשית לו ignore.

ביקש עוד פעם, עשית לו ignore.

ביקש פעם שלישית, עשית לו ignore.

בכל יום רגיל הייתי מסנן: "רבאק, מישהו כאן לא מבין רמזים" אבל היום שונה. כי היום החלטתי לתהות עם עצמי ועם הקוראים הבודדים שלי מה יותר עצוב: פרופיל של פוליטיקאי שנפתח בפייסבוק ומנוהל ע"י חברת יחסי ציבור או פרופיל של פוליטיקאי שנפתח בפייסבוק ומנוהל (כנראה) ע"י הפוליטיקאי עצמו.

המקרה השני מעציב אותי כי בדרך כלל אני מוקסם מכך שאנשים שלא פועלים באופן אקטיבי באינטרנט ורק צורכים כתבות באתרי תוכן מצליחים להתחבר לרשתות חברתיות. אבל מה קורה כשהאנשים הללו לא יודעים כיצד להתנהל? מתי אומרים להם להפסיק לשלוח אפליקציות או בקשות חברות? האם צריך בכלל לחנך אותם? מי אני שאומר להם איך משתמשים בפייסבוק? אם לא יתנהגו כשורה, הרשת תקיא אותם החוצה. או שלא (ע"ע שאול פרחיו).

חוסר ההכוונה מעציב אותי כי במקרה השני (בניגוד לחברת היח"צ) כאן יש דיאלוג אמיתי עם הפוליטיקאי שעלול להיהרס בגלל שהפוליטיקאי לא מכיר את הכלי. מצד שני, חוסר ההכוונה גורם ליותר אותנטיות. אף אחד לא נכנס לפייסבוק כשהוא יודע בדיוק מה לעשות בכל אפליקציה. גם אני לא ידעתי מה לעשות וגם היום אני לא יודע למה משמשים חלק מהקישורים באתר. לא כולם פלצנים כמוני. אולי חלק מהגולשים יתלהבו לראות פוליטיקאי שמתקין אפליקציה של מתנות חמודות.

שמעון גפסו לא רוצה להטריד אותי. הוא הצטרף לפייסבוק (לזכותו ייאמר שעשה זאת לפני כמה חודשים. כנראה שכעת הוא הבין את הפוטנציאל שיש גם לפייסבוק לקראת הקמפיין), הריץ חיפוש על "נצרת עילית" ואז ביקש מכל התושבים לצרף אותו כחבר לקראת הבחירות המקומיות בנובמבר הקרוב. אני באמת ובתמים חושב שהכוונות של גפסו טובות. הוא רק צריך קצת הכוונה. אז מה אם אני כבר לא תושב נצרת עילית בכלל?

הדגל שלי

3 במאי, 2008

דת, שואה, ילד קטן, מטייל ישראלי (מול מצדה?). זה הדגל שלנו.

באופן הולם למדי, נדמה שהמאבק הנצחי בין יהדות וישראליות על דמותה ואופיה של מדינת ישראל מסתיים ביום העצמאות ה-60 למדינה.

ישראל חוגגת 60 וקובעת שהיא מדינה יהודית. אחר כך דמוקרטית, אם בכלל.

ישראל חוגגת 60 ומדירה את כל מי שהוא שונה. ליד דגל המדינה לא תראו ערבי ישראלי, לא תראו דרוזי, לא תראו מהגר מחבר העמים שיהדותו מוטלת בספק. רק יהודים. או לפחות רק סמלים יהודיים.

ליד דגל המדינה נשים את זכרון השואה שמתקמבקת כעת לתפקיד הסמן הלאומי. הסמן הלאומי הוא צלקת של ייסורים. כל קולקטיב שרוצה לחוש בחוויה הלאומית מוצא לעצמו צרה, סיפור של זוועות, שהוא נפל להן קורבן. הסמן הלאומי הוא לא המענה, הוא תמיד הקורבן. תמיד מחפש צרה ייחודית ותמיד מעמיד עצמו נגד העולם. עד כדי כך שאם בסיפור המסוים אתה רק המענה, אתה לא תזכור ולא תתייחס אליו, זה לא מעניין אותך. הסמן הלאומי הוא פצע פתוח לא של אשם ולא של גבורה אלא של ייסורים. אתה יחיד ומיוחד כי כמו שאתה סבלת, אך אחד בעולם לא סבל. השואה דעכה קצת בשנים האחרונות אבל לרגל שנת ה-60 היא חוזרת בגדול.

ליד דגל המדינה נשים תפילין כי הדת היא מה שמאחד את כולנו. זה ממש לא משנה שיש אזרחים ישראליים שלא שייכים כלל לדת היהודית. כולנו יהודים בישראל. ישראל היא מדינת היהודים ולעזאזל עם הכל. אפילו עם מגילת העצמאות. מי זוכר אותה בכלל.

ליד דגל המדינה נשים מטייל צעיר ואנרגטי שמביט לעבר מצדה באופק. נזכור את מה שאנשי מצדה עשו. לא נשכח את ההתאבדות הקולקטיבית. באם יום אחד חס וחלילה נעמוד בפני חורבן נוסף, נתאבד שוב. ניקח את חיינו בידינו ולא ניתן לאף ישות אחרת להכריע את העם היהודי ולהכניעו.

ליד דגל המדינה נשים ילד קטן. תמיד טוב לשים ילד קטן ליד מגן דוד. יש תקווה לעתיד. יש רצון להמשכיות. חבל שאי אפשר לשים גם איזה כלב או חתול שיתרוצצו בין שני הפסים.

מזל טוב. ישראל חוגגת 60 וזה הדגל שלנו.

אף אחד לא מאמץ את האג'נדה

2 במאי, 2008

במקור הפוסט הזה פורסם כטור בעכבר העיר הצפוני (והוא גם מופיע כפוסט בצפניה.קום). אם מישהו מהקוראים כבר נתקל בו, סליחה על הכפילות.

שידורי יום הזיכרון לשואה ולגבורה מאלצים את הישראלים לחטוא גם אם לא רצו בכך. מדי שנה ממוחזרים אירועי הטרגדיה האיומה ומי שכן בוחר לפתוח את מקלט הטלוויזיה נחשף לעבר במעין טקס וודו לאומי ולאומני. נחשף לעבר ומדחיק את ההווה. נזכר באלה שנשחטו ומתעלם מאלה שעדיין חיים ונשחטים מחדש מדי יום באדיבות מדינת ישראל.

60 אלף ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני בישראל. 60 אלף. בשנה שעברה היה מדובר על מספר גדול יותר אבל כנראה שחלק מהעניים כבר פשוט לא בין החיים כי את הקצבאות ואת הכספים שהניצולים היו אמורים לקבל בעקבות המחאה בשנה שעברה – הם עדיין לא קיבלו.

שידורי יום הזיכרון לשואה ולגבורה מכניסים את הישראלי הממוצע לטראנס הזוי בו הוא מבין שבגלל השואה עליו להמשיך לחיות בישראל ובגלל השואה עליו לחשוד בכל אויב ובכל גורם זר.

אף גוף שידור לא מרים את הכפפה ומרכז יום שידורים שלם שיעסוק אך ורק בניצולים שעדיין חיים בינינו.

אף גוף שידור לא מעז להתעסק בפרה הקדושה ולרמוז שמשהו ממש לא בסדר במדינה שנבנתה על אפר השואה אבל מרשה לעצמה להתעלם במודע מהאפר האנושי שעדיין מאמין שיהיה טוב ושיקבל את הסכום שמגיע לו כדי לסיים את חייו באופן נורמלי.

אף גוף שידור לא פותח את הפה ומאמץ את האג'נדה אפילו לכמה שעות. "מוסר השילומים 2" זה טוב ויפה אבל כל יום השידורים צריך להיות מוסר שילומים.

אף גוף שידור לא טורח לערוך בדק בית רציני ולראות האם יש משהו דומה בין מה שעבר על הפליטים היהודיים שרק רצו למצוא מדינה שתקבל אותם לפני שיירצחו ובין פליטי רצח העם בדרפור שמבקשים ממדינת ישראל סיוע. סיוע שלא מתקבל לעולם כי על היהודים לדאוג קודם כל לעצמם.

והיהודים לא דואגים לעצמם. לפחות לא לניצולי השואה שעם קצת מזל ימותו בעשור הקרוב ואז לא נצטרך לוותר על אף נתח מעוגת התקציב.

שרי ישראל וחברי הכנסת בישראל צריכים להבין שלחלק מאיתנו נמאס להיות מסוממים ע"י ימי הזיכרון שמלעיטים אותנו ברגשות מיותרים ומותירים אותנו לכודים בעבר מבחינה מנטלית כשמבחינה פיזית, כל קשר בינינו ובין העבר הופך להיות מקרי בהחלט.

וזה ההפסד הגדול של יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2008: שתיקת גופי השידור והתנוונות לוח השידורים.

הדילמה היהודית-ישראלית שלי

28 באפריל, 2008

היום נפגשתי עם תרזה, ידידה ותיקה שלי מפראג, שהגיעה לביקור בישראל. המפגש איתה עשה לי טוב. בדרך מסוימת. הוא הרגיע אותי ונתן לי אפשרות להתאוורר קצת.

בימים האחרונים אני שוב עובר תקופה קשה יחסית בנושא היחס שלי לישראל וכשאני עושה ונטילציה בבלוגוספירה הישראלית או בכל מקום אחר, אני בד"כ מקבל תגובות של שמאלני ששונא את עצמו וגיס חמישי ועוד שאר מחמאות (תרזה אגב אמרה שזו באמת מחמאה. הקטע עם השמאלני).

זאת אומרת, קשה לי לחיות כאן. לא כלכלית, אלא מנטלית.

אני לא יודע למה אבל קשה לי לקום בבוקר השבוע ולהפנים שיש לנו במדינה 60 אלף ניצולי שואה מתחת לקו העוני בזמן שכל הח"כים שלנו מטיילים בחו"ל או ממשיכים לקבל משכורת גם לאחר שהם מורשעים בעבירות קלון (אגב, לפני שנה, מספר הניצולים מתחת לקו העוני היה כשליש ממספר הניצולים החיים. השנה יש ירידה ולא, זה לא בגלל שחלק קיבלו כסף. זה בגלל שהם מתים).

קשה לי להבין כיצד מדינת ישראל שקמה על אפר השואה מונעת למשל סיוע הומניטרי מפליטי דרפור. מילא אם היה הכסף היה הולך לניצולי השואה. אבל הוא לא. איך אנשים במדינה הזו מסוגלים להסתכל על עצמם במראה?

מה חשוב? רמת הגולן חשובה? חשוב להקים עוד התנחלות? חשוב לא לחלק את ירושלים? ממתי "להיות בן אדם" כבר לא נחשב למשהו בסיסי?

זה לא מצליח להסתדר לי ואני לא מצליח להתנתק מהמדינה. עד כמה שאני מתעב אותה כרגע. חלק מהתיעוב אכן מופנה פנימה בנסיון לברר האם עשיתי מספיק לשנות אותה. ואז מגיח קול מוזר בראש שאומר "מה זה משנה אם עשית מספיק כדי לשנות? תראה איך העם מגיב. ממש לא אכפת לו".

ובאמת לא אכפת לאף אחד. ואני לא רוצה להתפקד למפלגה כזו או אחרת כי אני חושב שאנחנו מתעסקים כאן בסוגיות ממש בסיסיות ומובנות מאליהן. לא צריך להיות דיון ציבורי האם צריך לתקצב את ניצולי השואה. כל אדם ששכלו בראשו אמור להבין את זה ולכן הכנסת הנוכחית גם יכולה להבין את זה. זו לא באמת שאלה פוליטית.

אז כן, אני די מיואש והשיחה עם תרזה עזרה לי כי לפחות מנטלית התרחקתי מישראל והייתי במשך כמה שעות שוב באירופה ויכולתי לצפות על המתרחש בישראל מבחוץ. הרי ידוע שניתן להתעסק בבעיה כשאתה מתרחק ממנה. ישראלי ופלסטיני לעולם לא ידברו בישראל אבל אם ייפגשו בקמפוס באירופה - הדיאלוג יפרח.

ואז חזרתי לארץ. מנטלית אני מתכוון. ושוב התייאשתי כי הבנתי שבאמת אין מה לעשות יותר. אולי באמת צריך להתנתק. אם אני חושב ש-X זה דבר בסיסי אבל המדינה, נבחריה ורוב הציבור לא חושבים כך - אין לי באמת מה לחפש במדינה הזו או לחילופין, אין לי באמת מה לתרום למדינה הזו.

אחד האנשים שעובדים איתי היום אמר שבחו"ל יש אנטישמיות ושאף אחד לא מדבר איתך ושהישראלים שמחים על כל אחד שמגיע כי הוא מזכיר את הבית. זה נכון. אבל אולי בחו"ל אין ציפיה להתנהגות אחרת מהעם הנבחר ומעם הספר. ונדמה לי גם שבחו"ל, כלומר, בחו"ל המערבי, לא היו מגיעים למצב בו ניצולי השואה היו צועדים עבור קצבה ואז זוכים להתעלמות.

ממש חבל לי שאני נמצא כרגע בישראל ולא במדינה אחרת בה האנשים לא התחנכו במערכת חינוך שגרמה להם להיות מעורבים או לחוש קשר בלתי ניתן לניתוק מהמדינה. הייתי רוצה לשאול איזה מישהו שבדי שלא ממש מסכים עם המדיניות השבדית ו/או עם רוב הציבור איך הוא מתמודד את זה. האם בכלל אפשר להתמודד עם זה. האם זה בכלל בריא. אולי האדם כן צריך לחוש חלק מהמדינה. אולי לא.

אני לא יודע איך אחזיק מעמד עד 2020 או 2030. עד אז רוב ניצולי השואה, אם לא כולם, ימותו. ואם שום דבר לא ישתנה, הם ימותו עניים. ואני אמשיך לחיות. כנראה במדינה המחורבנת הזו אם שום דבר לא ישתנה. אמשיך לחיות ואזכור עד יום מותי שהייתי שותף, לא מבחירה, להתנהגות הלא אנושית הזו ושהייתי חלק, לא מבחירה, מעם כנראה מאוד דפוק.

אמור לי מי חבריך ויחד נחריב את עזה

27 באפריל, 2008

זה לא שברשימת החברים שלי בפייסבוק נמצאים רק אנשים שיש לי קשר יומיומי איתם. זה לא שבאמת כ-ל האנשים חברי אמת שלי או אנשים שעם ערכיהם אני מזדהה. לרובנו מופיעים ברשימה חברי ילדות, אנשים שקשורים לעבודה, סלבס נאים למראה ועוד כל מיני אנשים.

כלומר, ברור לי שמאחר וכל אדם הוא עולם בפני עצמו, אני עלול להיחשף להרבה עולמות שעם חלקם לא אסכים בהכרח.

אז למה אני מופתע לקבל הזמנה לקבוצה שנקראת "צריך להחריב את עזה ולבנות שם מרכז מסחרי"?

(אגב, מרכז מסחרי זה אחלה רעיון. הבעיה היא שזה אומר שהמרכז יהיה ליד שדרות ונופלים שם קסאמים. אז לא נראה לי שזה מיקום כל כך מוצלח)


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏