יאן קוטליארסקי הוא סוג של יח"צן. נדמה לי. היום הוא עובד במחלקת מחקר ותקשוב ב-GCS. זה מה שעמוד הפייסבוק שלו אומר.

אבל יאן לא מאמין בבלוגים. אם משהו לא מתפרסם בפרינט, הוא לא שווה כלום. גם ב-2010. כי בכל זאת, הרבה אנשים היום מחפשים מידע בפחי הזבל ולא נניח, בגוגל.

זוהי תגובתו בדיון המבייש על גלובס נגד עינת וילף:

לאורה, שימי לב איפה פורסמה התגובה שלה..בבלוג…איזה חבר כנסת מגיב בבלוג?

איזה חבר כנסת מגיב בבלוג? כזה שמחובר למציאות ויודע היכן נמצא קהל היעד שלו. כזה שלא מפחד להגיע לציבור ולשוחח איתו. לא להטיח בו מסרים בצורה חד כיוונית.

בגלל שיאן קוטליארסקי לא מאמין בבלוגים החלטתי לפרסם את הפוסט הזה. בבלוג.

בנאום שנשא בסוף השבוע הזכיר מחמוד אחמדינג'אד את פול התמנון מספר פעמים. "אלה שמאמינים בדברים האלה אינם יכולים להיות המנהיגים של אומות העולם השואפות, כמו איראן, לשלמות אנושית". אחמדינג'אד, הידוע כמוסלמי שיעי אדוק, הוסיף כי פול מייצג את השחיתות ואת השקיעה של אויבי איראן

אחמדינג'אד נגד פול התמנון: מפיץ אמונות טפלות, ynet 28/7/2010

הרב דויד סתיו, רב העיר שוהם, מציין שההלכה היהודית אוסרת על ניחושים בנוסח זה. "החברה הישראלית מצליחה לנצל את השכל במדע וברפואה והגיעה להישגים רבים. השימוש בתמנון פול הוא ביטוי לפשיטת רגל של העולם המערבי".

פסק הלכה חדש נגד פול התמנון מהמונדיאל, nrg 19/7/2010

אנחנו לא נתערב שם והם לא יתערבו פה

אביגדור ליברמן, שר החוץ, מדבר על חוק הגיור החדש שמבטל את יהדותם של יהודי התפוצות בישראל ומנתק סופית את היחסים בין ישראל ויהדות התפוצות, תשעה באב - יולי 2010

מיום ליום מתברר שעולם הערכים שלי שונה לחלוטין מעולם הערכים של רוב תושבי ישראל. מדהים. טוב, לא ממש. אבל מטריד. ככה זה כשאצלנו אתה קודם יהודי ו/או ישראלי לפני שאתה בן אדם.

הסיפור של החיילים הרוקדים בחברון ממשיך להטריד אותי. בעיקר מטרידה אותי התגובה הישראלית הממוצעת. קצת מזעזע לראות עד כמה לא ממש אכפת לנו מהאחר כל עוד אנחנו שורדים ולנו טוב. מה זה משנה אם מי שסובל הוא יהודי או ערבי? העיקר שזה מישהו אחר.

כך למשל לרוב הישראלים לא הפריע שהריקוד המפורסם נערך בארבע לפנות בוקר. כאילו הישראלי הממוצע לא מתעצבן כשמתיישבת לו חבורת נערים מתחת לחלון ומעוררת מהומות. אבל למי אכפת מזה. הריקוד היה בחברון. והעיר ערבים. הם ככה אנשים סוג ב'. לכו תדעו, אולי הם בדיוק היו עסוקים באיזה פולחן אנטי יהודי. ובכלל, חברון שלנו מאז ולתמיד. כל כך קל ומהנה לדרוס ברגל מלאה ביבלות את הערבים. ארבע לפנות בוקר, מוזיקה בקולי קולות ולישראלי הממוצע זה נראה נורמלי לגמרי.

נו בטח נורמלי. כמה פעמים שמעתם ביומיים האחרונים את הצירוף "משובת נעורים"? אח, פעם היו זמנים. בכלל, גם עכשיו יש זמנים. הרי הריקוד הזה הוא רק הלצה. ותיקי צה"ל ופרשני הבטחון דואגים לספר שבעבר החיילים נהגו לפלוש לפרדסים. אפילו משה דיין פלש ונתפס. איזה צחוק. איזו בדיחה. לא ידועה זהות בעלי הפרדס. אולי יהודים שלא ממש היה אכפת להם לפרגן תפוז למי שמקריב את חייו למענם. כך או כך, השורה התחתונה זהה: אין כבוד מינימלי לרכוש האחר ולמתחם בו האחר מתקיים. העיקר אני ואני ואני.

למי שאכפת מהאחר ומזכויותיו קוראים "צדקן" ו"שמאלני קיצוני" במקרה הטוב. בחיי שאני מעדיף להיות צדקן ולגור במקום בו אנשים מכבדים את האחר על כל המשתמע מכך.

כן. הסרטון המבזה של חיילי צה"ל רוקדים ברחובות חברון הוא הוכחה נוספת לכך שהכיבוש משחית.

אפשר להתייחס בקלות ראש לסרטון ואפשר גם להבין מדוע חיילי צה"ל קורסים תחת הלחץ הנפשי ופונים למקומות השחורים האלה.

אבל אסור לשכוח שבזמן השיר והריקוד:

החיילים היו באמצע משימה צבאית. עם נשקים ותחמושת. תושבי חברון היו סגורים בבתים.

טעות אחת קטנה בכוריאוגרפיה ולא היה חסר הרבה כדי שכדור אחד ייפלט מנשק שכוון באלכסון. ואז, אתם יודעים, הוא יפגע באחד הבתים באיזו ילדה אומללה. הם תמיד פוגעים בילדים.

אין שום הבדל בין ריקוד ברחובות חברון ובין מעגל שמחה לאיד למחבל שנתפס או אונס קבוצתי של תומכת בטרוריסטים. בכל המקרים הצד השני מושפל עד עפר ובכל המקרים - כל הצדדים מאבדים צלם אנוש.

וכן, אני מתכוון גם לאלה שמביטים מהצד ומפיצים את הזוועה הזו לחבריהם תוך שאגות שמחה וצחוק מתגלגל.